Никита

הדד-ליין היה אתמול. יש כאלה שעושים את זה מראש, וכאלה שלומדים על "מראש" מסיפורים של אחרים. אבל יצאתי מהבית: המשימות פתוחות, אני בחוץ, לילה, צוחק. "אה, זה היום?" - שלוש מילים שהופכות את יום שלישי לספרינט. מחר אתחיל אחרת. אני אומר את זה בדיוק כמה פעמים שיש מחר.

סשן סטנד-אפ הוא המבחן הכי כנה לבדיחה: אם רק בן/בת הזוג צוחק/ת, אז הבדיחה נועדה לשניכם.

הדבר הכי טוב בהופעות זוגיות הוא הרגע שבו שניהם שוכחים את השגרה שלהם ומתחילים לדבר באמת.

הסכמנו לא להפריע. החזקנו מעמד בערך ארבע דקות - וזה, למען האמת, שיא.

כל פעם שאני מבטיח לעצמי ללכת לישון מוקדם, הטלפון דוחף עוד סרטון, ואחרי ארבעים דקות זה כבר לא משנה.

בכל פעם שאני מבטיח לעצמי ללכת לישון מוקדם, הטלפון שלי מציג לי סרטון נוסף. ארבעים דקות לאחר מכן, אני שוכב בחושך, צוחק על הדביבון שהיה לו בבירור שבוע גרוע יותר משלי.

זה תמיד אותו דבר כאן: מסדרון, קיר, והמחשבה, "למה אני בכלל עושה את זה?" היא חולפת מיד עם הצחוק הראשון.

חמש הדקות הטובות ביותר של הופעה הן אלו שלא נכתבו. בלתי אפשרי לשחזר אותן על במה שנייה.

ככל שהאולם קטן יותר, כך מפחיד יותר: באולם גדול אי אפשר לראות פרצופים, אבל כאן אפשר לראות את כל מי שלא צוחק.

השותף שלי לבמה. הוא הראשון שצוחק מהבדיחות שלי - זה גם נעים וגם חשוד.

נפתור את זה מיד, כל עוד אנחנו זוכרים את החדר. אחרי יום, אתה זוכר רק את הפנים שלך.

הוא חוזר על הטקסט, אני מעמידה פנים שאני לא דואגת. שנינו משקרים.

אין חיה, אין שלט, אין מוזיקה. רק מיקרופון - ותוכלו לדעת מיד אם הבדיחה עובדת או לא.